הכל אותו הדבר

הכל אותו הדבר.
בסוף היום יונח הראש על הכר
ולמחרת אצא אל העולם מחדש.
כמו שעשיתי בעבר,
כמו שעושים כולם.

הכל אותו הדבר
אף אחד לא מיוחד.
כולם כועסים על ההורים,
נושאים עיניהם אל העיר.
מחפשים מגע חם
מתמלאים ומתרוקנים,
משתדלים לשים לב לפרטים הקטנים.
בחמש הדקות הראשונות מאז פתיחת העיניים,
כולם בוהים באוויר.

 

 רח' יהודה הלוי

החדש והישן בעיר דומים, הבניינים נעים באותם הקווים. מי באבן, מי בזכוכית. מי משנות השלושים, בחסותו של המודרניזם והסגנון הבינלאומי ומי מהשנה שעברה. זה הנקרא "פרויקט" ולא "בניין", "יזמו" אותו ולא "בנו" אותו ודירות בו נקנו בקבוצת רכישה.  

כל יושבי העיר רוצים את אותו הדבר ורודפים אחר אותו הדבר. ובסופו של דבר, הם עוזבים את העיר מאותה הסיבה בידיוק.

קונפורמיזם איננו רע, הוא הופך את כולנו למספרי סיפורים מיומנים המנסים לשכתב את עברם ובחירותיהם כך שישמעו מעניינים ושונים זה מזה.

השיחות בבתי הקפה בתל אביב הן הטובות ביותר, כולם מדברים, ובכן, על אותו הדבר אבל כל אחד מספר סיפור שונה אותו בדה מליבו או קרא במוסף סוף השבוע.

"בניו-יורק יש מיליון נערות עם חשבונות אשראי ב"בלומינגדיילס" וב"סאקס" הקונות את תכשיתיהן בעצמן. נערות הניגשות ל"טיפאניס'" וקונות לעצמן צמידים וטבעות. כן, זהו, ובמקרה שנדמה לך שאת משהו מיוחד, עלייך לדעת שנערות אלה גם למדו באוניברסיטה, קראו את "דוקטור פאוסטוס" ושמעו על זולא. וכולן אשפיות-מטבח. כל אחת מהן יודעת להכין אומצה מפולפלת ותרנגול ביין. כולן משתמשות באתו מרשם ארור.

בניו-יורק סיטי יש מיליון נערות-רווקות שמידתן שלושים ושמונה, שערן חלק ומעולם לא היו להן פצעי בגרות. אף את מהן איננה בתולה, כולן מוכנות ומזומנות לשכב עם גברים בדירות הסטודיו שלהן. כולן קוראות את מאמרי ה"קוסמו". וכמה שהן מתעניינות בפוליטיקה! הן ליברליות, הבחורות הללו. הן צועדות בקור אימים ומצטרפות למפלגות ועונדות כפתורים. האם הן הולכות לאסיפות מפני שהן מאמינות במטרות נשגבות? לא, הן הולכות לאסיפות כיוון ששם הן עשויות לפגוש גברים שמאמינים במטרות נשגבות".

שילה לוין מתה והיא חייה בניו-יורק \ גייל פאראנט, *1973

*טיעון נגד\בעד עלייה לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית סביב שנת כתיבת ספר זה: בזמן שבמידל איסט נורו פגזים, נלחמו אנשים זה בזה וכמה אפילו נהרגו, בניו יורק יכולנו לחשוב על תיקים מבלומינגדיילס. מציאת זיווג לעומת זאת, נשארה בעיה פה ופה.

רח' שונצינו

____
צולם ע"י טל גלעדי, Canon G-15

עיר הספר

כבר הרבה זמן שספרים אינם 4 ב-100 עבורי.

הערימות שהצטברו בזמנו ליד המיטה הבהירו לי שהגיע הזמן להחליף את מושא האגרנות.

אז עברתי לליקוט שפתוני לחות.

את היחס לספרים שיניתי.

מאז, אני נצמדת בהסכמה אל האהובים שבהם ונוברת בהם שוב ושוב.

מעתיקה ציטוטים למחברת כחולה ומשכתבת אותם כך שאוכל לדמיין לרגע שהם נכתבו על ידי (לעולם המדד לספרים טובים יהיה רצוננו להיות מזוהים עימם וחתומים עליהם).

האירוע בכיכר רבין הוא מחווה אנושית ואינטלקטואלית נהדרת וגם פסטיבל קניות.

החיבור לספר הוא הגרסה המזוככת, הדבר עצמו.

בתוך הספרים של גפי אמיר אני מרגישה בבית, פוסעת בנוחות בעיר. עשור אחורה, ברחוב ארבע ארצות בצפון הישן. היא מתמללת אותי על אף שמרבית ספריה נכתבו לפני שנולדתי. כשאני הולכת בתל אביב שלי, אני בעצם מדמיינת שאני בתל אביב שלה.

שד' נורדאו, מרץ 17'

""את גרה לבד?", הוא שואל כשאני מחפשת את המפתחות.
"עם שותף"
"הוא ישן עכשיו?"
"אני חושבת. הוא בסדר"
"אני מקווה. ממש לא בא לי לפגוש מישהו אנטיפת כל פעם שאבוא אליך".

בנים מפזרים הבטחות כאלה ובנות אמורות להיות מאושרות. אני צריכה להסיק מזה שהוא יבוא אלי המון פעמים, כל ערב. ושנישן יחד מחובקים".

טווסים על הגג \\ גפנה (גפי) אמיר, 1992

רח' אילת, יוני 17'

"לפני חצי שנה, קצת לפני פסח, מאיר ואני נפגשנו במקרה בתור בסופרמרקט. הלכתי לפוצץ את התלושים שנתנו לנו בעבודה על קופסאות פלסטיק ואוכל לחתול. חשבתי שאם אפגש מישהו ואנשא, איזו הגנבה זאת תהיה אם הבית שלי יהיה מסודר: הכל עומד כמו חיילים בארונות, סגור בקופסאות פלסטיק. אני אבשל אורז ותהיה לנו קופסא עם אורז במקרר. כשבעלי יחזור מהעבודה, הוא פשוט יפתח את הקופסא ויעריץ אותי. תמיד אני מפוצצת כסף רק מהפנטזיות שלי. קונה קוט ד'אור לאורחים שאף פעם לא באים. קונה ספות בקסטיאל שבחורים יוכלו למזמז אותי עליהן בפוטנציאל. ותמיד קונסרבים (קופסאות שימורים), למלחמה"

ד"ש מנעורייך \\ אלוהים 90210 \\ גפנה (גפי) אמיר, 2001

"אני זוכרת איך הינו בגיל עשרים, כשהגענו מההיאחזות. הרוסים מהעיר הזאתי וכל ההבטחות שלה. אחרי גיל עשרים הדרך לרכוש חברים חדשים היא להתאהב בהם, לשנוא אותם ולהפוך לידידתם האפלטונית. פתחנו עסק לסנדויצ'ים וכל היום שוטטנו בין בית אסיה לבית I.B.M עם סלי הנצרים שלנו, מוכרים כריכי בריאות חומים על ביצים קשות ונבטי אלפלפה. בערב היינו שוכבים על גדת ירקון, מדמיינים שהאקליפטוסים המשתדרגים זה חיק הטבע. טוב, זה באמת היה. ואנחנו היינו רעננים כמו ברוקולי של סנפרוסט".

עד גיל 21 תגיע לירח \\ גפי אמיר, 1997

רח' אילת, יוני 17'

"ערב אחד אני הולכת לישון, בחורה בת עשרים ושלוש שמתמלאת בתחושת הרפתקה לנוכח האפשרות לעשות את זה על השיש במטבח. בבוקר למחרת אני מתעוררת בת שלושים ושתיים, בלאטה משועממת שראתה כבר כמעט הכל בחיים שלה, המתאווה שמישהו יואיל לחבק אתה כשהאיילון מוצף מים ושהכבישים חסומים. שהוזה על היום בו תטלפן מהעבודה ותאמר 'הדלקת את הבויילר?'".

עד גיל 2 תגיע לירח \\ גפי אמיר, 1997



-

צולם ע"י טל גלעדי, Canon G-15